הקיסר ואני – זיכרונות מאתיופיה של תחילת המאה העשרים

אזור קרן-אפריקה ואתיופיה בפרט – אשר בו עסקנו בפוסט הקודם, בהקשרה של קהילת "ביתא-ישראל" – נחשב לאחת מנקודות ההתיישבות העתיקות ביותר בתולדות האנושות, ונראה כי כושר התנגדותו ועמידותו לניסיונות ההשתלטות הקולוניאליים של מעצמות אירופה לאורך השנים שבה אל לב חוקריו השונים. פרופסור חגי ארליך, למשל, הדגיש בספרו אתיופיה והמזרח התיכון (2008) מעמד אוטונומי מיוחד זה של אתיופיה, כשקבע כי מלבד "חמש שנות שלטון אירופי במאה העשרים (דורסנותו של מוסוליני בשנים 1941-1936) לא טעמה אתיופיה את טעם התבוסה והשפלת הכיבוש. היא נותרה עצמאית, חידה אפופת מסתורין". אחד האנשים האחראיים למעמד אוטונומי מיוחד זה בתקופה המדוברת הינו היילה-סלאסה, יורש העצר הנערץ אשר שלט באתיופיה משנת 1916, הוכתר כקיסר ב-1930, חילץ את ארצו בסיועה של בריטניה מהכיבוש הפשיסטי הקצר של שנות השלושים, והוביל את אתיופיה לאורך תהליך ארוך של מודרניזציה – עד הירצחו ב-1974 על-ידי מהפכנים קומוניסטיים.

הקיסר היילה-סלאסה

יורש העצר הצעיר, אשר כונה בהגזמה כ"מלך המלכים" וכ"אריה יהודה", הוכתר כקיסר אתיופיה בנובמבר 1930, בטקס רב-פאר, בקתדרלת גיאורגיוס הקדוש שבאדיס-אבבה. בטקס הכנסייתי השתתפו נציגים בינלאומיים רמי-דרג, מאירופה ומהעולם, אשר העידו לאחר מכן על אירוע "מצועצע וראוותני" באופיו. אחד מהמשתתפים שהוזמנו לאירוע הנוצץ היה לא אחר מהסופר הבריטי הצעיר אוולין וו, אשר נשלח לסקר את טקס ההכתרה עבור עיתון לונדוני פופולארי. בספר המסעות שפרסם לאחר מכן בשם They Were Still Dancing (1931) תיאר וו את חוויותיו הייחודיות מביקורו באתיופיה ובטקס ההכתרה. להערכתו, "היה זה אירוע חדשותי רב-ערך עבור הקהל האירופי", אשר הציג בפניהם "צורת חיים הכלואה בפקעת של מודרניות וברבריות, מעין שילוב מיוחד של אירופה, אפריקה ואמריקה גם יחד".

וו הרחיב ותיאר בסגנונו הסרקסטי והמוכר את חוויותיו מהטקס עצמו:

"במשך שעות רבות לפני עלות השחר נמלאו הדרכים המובילות לעיר בבני שבטים שהתאספו מהמחנות הסובבים [...] מכוניות רבות הציפו את הדרך הראשית, נושאות עמן נציגים אירופאים ובכירים אתיופיים [...] מתוך הקתדרלה עלו קולותיהם של הכמרים המזמרים את השורות האחרונות לטקס הלילי [...] טקס ההכתרה עצמו היה ארוך במיוחד, אפילו בהתחשב בלוח-הזמנים המקורי [...] תפילות ומזמורים רדפו אלו את אלו, וקטעים ארוכים נקראו מהמקורות, כולם בלשון הקודש הנכחדת של הגעז [...] מטח של כבוד נורה באוויר והקהל שהתאסף מחוץ לקתדרלה החל להריע [...] אך משתם טקס ההכתרה – החל טקס המיסה הארוך [...] פני הדיפלומטים האירופים בשורה הראשונה היו מתוחות, עצבניות, נושאות מבט כבוי. זכור לי כי נתקלתי במבט כזה בקרון רכבת עמוס של המחלקה השנייה, בדרך שבין אביניון למרסיי".

מבקר אירופי נוסף שפקד את הקיסרות הצעירה היה ההיסטוריון ההונגרי לאדיסלאס פאראגו, אשר ערך ב-1935 – כשנה לפני הכיבוש האיטלקי – מסע ברחבי אתיופיה המתחדשת. בביקורו נפגש פאראגו עם תושבי אדיס-אבבה וערי הספר ופתח צוהר בפני הקוראים האירופים אל עולמה החברתי והתרבותי של אתיופיה. בספרו שראה אור באותה שנה – Abyssinia on the Eve (1935) – תיאר ההיסטוריון את מפגשו הייחודי עם הקיסר היילה-סלאסה – מי שכמה חודשים מאוחר יותר ינצח על צבאו במלחמה נגד איטליה, יפרוש לבסוף לגלות וייצג את ארצו בזירה הבינלאומית עד לשחרורה מהכיבוש הפשיסטי:

"מבעד לאחד מחלונות הספרייה, אשר בה המתנתי להגעתו לריאיון, הבחנתי לפתע לתדהמתי בקיסר עצמו הצועד בגן, מלווה בזוג גורי אריות [...] נאמר לי כי מנהג ייחודי זה של "משמר האריות" ייצר לא פעם תקריות דיפלומטיות עבור הקיסר: למשל, בפעם שבה הגיע השגריר הבריטי לביקור בארמון ונתקל לחרדתו בזוג חיות הפרא; השגריר המבוהל לא היסס ושלף מיד את אקדחו וירה באריות".

עם זאת, מעבר לפרטים הציוריים ו"האקזוטיים" המלווים את דיווחיו, מתאר ההיסטוריון פאראגו את המפגש עם היילה-סלאסה כמפגש עם מנהיג לאומי איתן, הנחוש להתעמת עם צבא הכיבוש ולשחרר את מדינתו מעול הקולוניאליזם. בדבריו החותכים של הקיסר בריאיון זה מ-1935 ניתן לאתר מעין מילות נבואה באשר ליבשת האפריקאית כולה, ולעתידה המיוחל לשחרור לאומי:

"כאשר תוותרנה מעצמות אירופה על מניעיהן הפוליטיים והכלכליים ביבשת השחורה, יכוננו העמים הילידים של אפריקה מערכת חוקים מודרנית, אשר תבטיח את עצמאותם המיוחלת ותהפוך אותם לחברים שווים בקרב חבר-הלאומים. רק אז יתאפשר שיתוף פעולה של שלום באפריקה".

*

[כל הספרים שהוזכרו במאמר זה ניתנים להשגה בספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי]

ביבליוגרפיה

ארליך, חגי. אתיופיה והמזרח התיכון – תרבות מצור ואלפיים שנות. תל-אביב: משרד-הביטחון, 2008.

Farago, Ladislas. Abyssinia On the Eve. New-York: G. P. Putnam's Sons, 1935.

Waugh, Evelyn. They Were Still Dancing. New-York: Farrar & Rinehart, 1932.